שאלה
שאלה
שלום הרב, האם יש חובה ללמוד תורה בחצי מהזמן הפנוי בשבת?
תשובה
יש להבחין בין חובה למצווה. עולמו של עובד השם נחלק לד' חלקים- עבירה, רשות, מצוה, חובה. עבירה כגון חילול שבת. רשות כגון הליכה לטיול. חובה כגון הנחת תפילין פעם ביום. מצוה כגון המניח תפילין כל היום. לימוד תורה יש בו ארבעת הגדרים- עבירה אם לא לומד כלל ביום. חובה שילמד פעם בבוקר ופעם בערב. מצוה שילמד יותר מכך. רשות שיעסוק בכל דבר מועיל על חשבון הלימוד במשך היום. לכן, אם אדם קובע עיתים בוקר וערב, יצא ידי חובתו. בשאר הזמן אם עוסק בישובו של עולם, אין זה ביטול תורה (למרן השו"ע כשעושה מעשה דחוף, אין בזה ביטול תורה. לרמ"א לעושה מעשה שיש בו צורך, אין בה ביטול תורה). אם עוסק בהתבטלות, זהו ביטול תורה. אם עסק בתורה במקום ישובו של עולם, קיים מצווה. ובלבד שלא מדובר במצווה עוברת שלומד על חשבון קיומה. תחביבים- תלוי מדוע נוהג בהם, ומה הם גורמים אצלו. אם הם לאוורור נפשו לתפקודו לאחר מכן כעובד השם ביישובו של עולם, הם בגדר רשות (כמובן אם הם חיוניים, הם חובה). אך אם מיותרים, הם ביטול תורה. בכל אופן, בכל דבר שעושה, יקפיד לומר שעושה כן לעבודת השם יתברך, ויכוון דעתו לכך באמת. אם עושה כן, עליו כתב רבינו הרמב"ם- "המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה' ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". עד כאן לצדיק, בעל מידות הזהירות, הזריזות והנקיות. אך החסיד, המבואר במסילת ישרים, אינו שואל מה חובתי ואעשנה, אלא במה ישמח השם במעשיו. ולכן מכוון תמיד לשיא האפשרי (אם הוא מסוגל לכך מבלי להתפרק). החסיד יעסוק בתורה כל העת, גם על חשבון דברי הרשות, ואפילו על חשבון צרכיו האישיים (אם אינם ממש נצרכים לחיות). עליו נאמר 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח', וכל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה ת"ח מנכסיו, אך ת"ח עצמו כגון זה, עין לא ראתה אלהים זולתך וכו', אין קץ לשכרו ולדבקותו בהשם יתברך.