קביעת בעל תוקע: מי ראוי וכיצד?
שאלה
כבוד הרב בוקר טוב נהוג לומר שלראש השנה צריך לחפש בעל תוקע "ראוי." ואני שואל בזהירות, גם לשם הלימוד וגם בתור גבאי. מי שמני לקבוע מי ראוי ומי לא. אם על פניו, יש אדם שאני יודע שהוא מה שנקרא "דתי", גומל חסדים, שעוסק בצרכי ציבור- קורא בתורה למשל כל שבת בהתנדבות וכו', הילדים שלו בחינוך דתי למהדרין. אבל מצד שני *לדעתי* ולפי ראות עיניי אינו מקפיד על קלה כבחמורה. לא בזדון חו"ח. אלא מכח החיים אולי לא קובע עיתים, אולי לא מדקדק את כל דיקדוקי הכשרות וכד' הרי ידוע ש "האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" אז איך בכלל אני יכול להחליט אם הוא יהיה בעל תוקע או לא? ועוד שאלה - מה עושים אם החלטנו, שיש ראויים ממנו. אבל הוא כבר התכונן ויודע שהוא בעל התוקע ואם נגיד לו שיש מישהו אחר, זה יגרום לפגיעה גדולה מאוד ? ושאלה נוספת - האם באופן אישי שלי - להעדיף להתפלל במקום אחר? (והאם יש הבדל בין היום הראשון לשני?)
תשובה
כבר היו מעולם התלבטויות אלו, וכן הדריך ערוה"ש בסימן תקפא- "ידקדקו לחזור אחר שליח ציבור היותר גדול, והיותר הגון בתורה ובמעשים – שיתפלל בימי הסליחות, וראש השנה, ויום הכיפורים. ושיהא בן שלשים שנה, ושיהיה נשוי, דוגמת הכהן הגדול, שהיה אסור לו לעבוד עבודת היום הכיפורים כשאינו נשוי, דכתיב (ויקרא טז ו) "וכפר בעדו ובעד ביתו". מיהו כל זה אינו לעיכובא, וכל ישראל כשירים הם, אך בתנאי שיהא מרוצה להציבור. אבל אם מתפלל באלמות – אין עונין אחריו "אמן". וכתב רבינו הרמ"א, וזה לשונו וכן צריך להוציא את כל אדם בתפלתו. ואם יהיה לו שונא, ומכוין שלא להוציאו – גם אוהביו אינם יוצאים בתפילתו; עד כאן לשונו. ונראה לי דזה אינו אלא כשיש הרבה עמי הארצים, שאין יכולים להתפלל בעצמם, ויוצאין בתפלת השליח ציבור. אבל אצלינו, שכל אחד מתפלל לעצמו – לא שייך כלל דין זה. ואי משום "קדיש" ו"קדושה" ו"ברכו" – אין זה יציאת חובה, דכל עשרה מישראל עונין דבר שבקדושה. ומי שיש בשעת מעשה – עונה עמהם. וכן בעניית "אמן", לבד במוספי ראש השנה, אפשר לומר, כיון דעיקר התקיעות הם על סדר הברכות. ואצלינו, שאין תוקעין בלחש – אם כן עיקר התפלה היא של השליח ציבור. וכן במוסף יום הכיפורים, מפני העבודה. ואולי זה נראה כמוציא את הציבור, וצריך עיון. (מיהו זהו וודאי מה שרגילין ההמון לומר דגם אחד יכול לעכב מלהיות פלוני שליח ציבור – דבר זה מביא לידי מחלוקת. ואינו כן, אלא הולכין אחר דעת רוב ציבור. וכבר כתב כן הלבוש לעיל סימן נג, ועיין מה שכתבתי שם). נהגו שמי שהחזיק במצוה להתפלל או לתקוע, ולא נמצא בו פסול – אין להעבירו גם על להבא, כיון שהחזיק בהמצוה. ואם אחד החזיק לתקוע יום ראשון, ואחד יום שני, והיה יום ראשון שבת – הראשון תוקע בשני, והשני נדחה. וכמו במערבית, שיתבאר בסימן תרמב. ואף שיש מי שמפקפק בזה, (עיין שערי תשובה), מכל מקום כן המנהג. ומי שהיה לו חזקה, ולא היה פעם או שתים בביתו – לא אבד חזקתו מפני זה. אבל בשלוש פעמים – נראה לי דאבד חזקתו. וכן אם היה חולה. אבל אם ברצון לא רצה להתפלל או לתקוע – גם בפעם אחת אבד חזקתו. וכתב רבינו הרמ"א דיש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות – מתפלל כל היום; עד כאן לשונו. ואפילו ערבית, ומדחה לאבל וליארציי"ט (מגן אברהם סעיף קטן ז). ואצלינו אין המנהג כן, ובדרך כלל יזהרו מאד שלא לבא לידי מחלוקת בעניינים אלו. וכל מי אשר יראת אלקים בקרבו – יבטל דעתו, אף שנראה לו שעושים שלא כהוגן, כדי שלא לבא לידי מחלוקת. ועל פי הרוב השטן מרקד בעניינים כאלו, כידוע. ולכן המשתדל את עצמו למנוע מחלוקת – שכרו גדול מאד. בזוהר ויקרא הזהיר מאד על השליח ציבור המתפלל בימים נוראים, ועל התוקע, להפריש את עצמו שלושה ימים מקודם, ולהזהר מכל טומאה, ולבדוק במעשיו. עיין שם. ועתה בעונותינו – אין ביכולתינו להדר בזה".