האם לענות לזימון עם לשון משיח?
שאלה
האמת שזו שאלה שעלתה לי בהקשר של יט כסליו, שאי אפשר לפספס יש בי הערכה עמוקה, כנה ואמיתית לתורות של חב"ד. קשה לי מאוד עם הזרם המכונה "משיחסטי", שלמיטב הבנתי הדלה מאמינים ב"שובו" או אי-מיתתו של האדמו"ר האחרון. באמת לא ברמת הפרובוקציה, אבל במוסד הלימודים שלי ארגנו התוועדות ובסיומה, בירך מארגן ההתוועדות. בזימון, הוא ביקש רשות מ"אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח שליט"א". האם זה נחשב כע"ז ודמיון לנוצרים? מותר לענות לזימון כזה? ושוב, באמת יש בי הערכה לתורה של החסידות, פשוט קשה לי עם הסגידה לדמות, שלמרות גדלותה העצומה בהמון תחומים, עזרתו הרבה והאמיתית למען יהדות העולם והיותו מזכה הרבים כפשוטו - מדובר בדמות אנושית. אני מודע לכך שיש גם הרבה נסיון לעורר פרובוקציות סביב היום הזה, אבל אני באמת שואל בכנות 🙏🏼 תודה!
תשובה
לא כל טיפשות היא עבודה זרה, תלוי במה בדיוק הוא מאמין ביחס לרבי זצ"ל. לגבי עצם עניין החסידות, כתבתי בעבר- *א.* מבחינה קבלית ביחס לצמצום ולעצמות, הרב זצ"ל המשיך את שיטת כל המקובלים הקדמונים והאחרונים, ורבינו הגר"א. ולא הלך בחידושו הנתון במחלוקת, של הרש"ז מלאדי זצ"ל. ביחס למחלוקת העמוקה בתפיסה האמונית, בין כל הראשונים והמקובלים (עד הרב קוק כולל), לבין תפיסת בעל התניא, יעויין בדברי הרב אביב"י, אשר סיכם זאת היטב, אשר נשלחו כאן בקבוצה בעבר. *ב.* חב"ד מביטה מן הפרט אל הכלל, הרב זצ"ל כרבינו הרמח"ל והגר"א מן הכלל אל הפרט. *ג.* הרב ראה בחסידות אירוע נקודתי שבא לתקן בעיה ספציפית שקרתה בגלות, והדריך שאינה עיקר היהדות ואסור שתהיה. מדובר כמובן בחסידות החדשה (כגון חב"ד ברסלב וכדומה. לא זו של הקדמונים לפני אלף שנים). היא ענף שבא לתקן בעיה, ואינה עיקר, כפי שיש שטועים בזה. לאחר שתוקנה הבעיה, הענף סיים את תפקידו והופך לזרד, והגזע שהוא היהדות המרכזית, שב להאיר לבדו. כתב הרב זצ"ל בקבציו כך- "החסידות החדשה, כמו ההשכלה, הלאומיות, הציוניות, וכל הרעיונות המתילדים מזמן לזמן, הנם מקרים העוברים על היהדות, שיש להם תפקיד של ענפים, צבעים וזהרוריות המתטפלים לעצמיותה, וכל ערכם איננו נחשב כי אם לפי ערכה של הקליטה שהם נקלטים בעצמות היהדות ורוחה הפנימי. אמנם ההתגלות של עצמות היהדות היא באותו הציבור הגדול של שלמי אמוני ישראל, העומדים על הבסיס התמים של אחיזת החיים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה בכל תכונת חייהם, שבאמת בהיות הצורה היהדותית שלמה כראוי, כבר היא כוללת בתוכה את הכל. על ידי דלדול פנימי בכללות התוכן של כנסת ישראל הקבועה, נחסרו קצת מהלשדים הללו הראויים להיות קבועים בה ונטפלים לעומק תהום עצמיותה, ומתוך החסרון נתעוררה התביעה למילוי, והמילוי כאשר הוא בא מתוך מחלה, שב אחר כך להיות כמו תוכן עומד לבדו, הממלא מקום של חטיבה עקרית, ורוצה לעשות את היסוד העקרי, היהדות הכללית הקבועה, כמו טפל אליו, וזה הוא דבר המכחיש פמליא של מעלה. על כן לא יעמד התוכן עמדה תמידית, כי אם ילך וינוע, ילבש צורה ויפשוט צורה, עד שיתחלחל התוכן הלשדי הראוי וההגון שלו לתוך עצמיותה של כנסת ישראל העיקרית, ואז תשוב לבריאותה, והתביעה החולנית של העמדת חטיבות מיוחדות תבטל מאליה, וישוב אז אור השלום להופיע ברוח האומה ולהתפשט על מפעליה, ואורו המבהיק של אליהו המקנא קנאת ד' מכל עירוב זר, מכל פסיחה על שני סעיפים, יואר באורח השלום והאהבה המשכללת, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". אליהו המוזכר בסוף דבריו, הוא רמז למערכה החשובה של רבינו הגר"א בנושא זה, בנוסף לאליהו התשבי עצמו אשר יבוא במהרה בימינו. *ד.* רקע שצריך להכיר- לאחר פלישת העמים מכיוון מזרח, הם הרסו את כל הקהילות במזרח אירופה עד היסוד. מקומות שהיו קיימים אלף שנים ומעלה, כקהילות גדולות עם מבנה מסודר חברתי, תורה עמוקה וגדולה, תלמידי חכמים גדולים ומערכת חינוך ואוריינות מסודרת, עם מסחר ופקידות בממשלות הגויים, הפכו בין רגע לפירורי בתים. אלפי משפחות נטבחו, כפרים שלמים נמחקו, ויהודים בערים גדולות נשחטו. נשים נאנסו, ילדים נלקחו למנזרים להתנצר. הכל בידי הנוצרים. היהודים שנותרו, וצאצאיהם, הפכו לחוטבי עצים ושואבי מים. ללא אפשרות לקרוא ולכתוב, בלי קהילות, בלי תפקידים, בלי יהודים סביבם. מכאן הגיעה התופעה של עמי ארצות באותה תקופה. חלקם הטביעו את הגעגועים והכאב באלכוהול. עבדו קשה מאד למחייתם, וחיו חיי צער. ברקע הגהנם הזה של אירופה לפני מאות שנים, השם יתברך שלח נשמה גדולה מאד, הבעל שם טוב הקדוש. הוא עבר מכפר לכפר, עודד את היהודים עמי הארצות, עשה סובלמציה מבית מרזח להרמת לחיים, משירי נכרים לניגוני חסידים. מכאן מגיעים כל הסיפורים הנכונים, על כך שתפילה להשם במילים הפשוטות של הכפרי, מגיעה עד כסא הכבוד. שאמירת תהילים היא כגמרא בעיון. שהרבי נוסע ימים ולילות ביער ומוצא בית עם יהודי בודד. הוא בצדקותו, גיבש אותם. הפיח בהם תקווה של קדושה. הדגיש את הרגש, הפרט (המושג 'כלל' לא היה נוכח בחייהם בשל הרס הקהילות), הניגון, הרמת לחיים, הכוונה והרצון, התפילה, התמימות. נתן פשר ליסורים- השם שוכן את דכא ושפל רוח. בנוסף, הבעש"ט תיקן את קליפת ברוך שפינוזה שר"י, בכך שלימד על אלוקות ממעל לטבע. אחריו, המשיכו אותו חסידיו, ופיתחו כבר תורות של תוכן למבנה החדש הזה של פרט ורגש, בעוד עסק התלמוד שהיה עיקר עבודת השם ביהדות, נדחק קצת בחלק מהמקומות. לעיתים, קרו גם סטיות של עבירות על ההלכה בשם ההתרגשות הפרטית. וגם (להבדיל) התפתחה תפיסה קבלית מסויימת אצל אחד מהתלמידים (ורק אצלו), שהיה ת"ח גדול מאד, אשר חרגה ביותר ממסורת הקבלה בישראל. כנגד אלו האחרונים, יצא רבינו הגר"א. לאחר מעשי הגר"א, החסידות התיישרה לגמרי בקו ההלכה, ומצינו שרבי חיים שהוא גדול תלמידי הגר"א, שיתף פעולה עם אדמור"י החסידים. בדורות לאחר מכן, החסידות הצמיחה חלק מגדולי הפוסקים, כאגלי טל, השפת אמת, ועוד. המחלוקת הקבלית סביב השיטה החדשה, בעינה עומדת ואין לטשטש אותה כלל. אך הפכה למחלוקת פנים קבלית ולא למאבק גלוי. כעת, שבנו לארצנו. העם חי, בריא, שב לאלהיו כציבור. אנו מבקשים את פני ד' ככלל, ובעסק התורה והתפילה העיקריים, והצורך בדגש שהדגישה החסידות, יורד קצת. כמובן יש מקום חשוב מאד לפרט, ולרגש. אולם אינם עיקר, אלא הכלל עיקר, וצלם אלהים שבאדם שהוא השכל, עיקר. הפרט והרגש, הם תוצאות. חשובות. בימינו נאה לנו תורת תלמידי הגר"א עם שיחת חסידי הבעש"ט. אם כי יש לזכור, שהגר"א מייצג את מרכז העץ, והוא זהה בכך לעדות המזרח ולמערב אשכנז.