האם ראוי לוותר על פנאי ללימוד תורה?
שאלה
שלום הרב, האם נכון וראוי לנצל כל זמן פנוי ביום ללימוד תורה? יש אפשרות לשחק פעם בשבוע בערב כדורגל, זה תחביב טוב אבל אני לא באמת זקוק לזה בשביל להתאוורר.. מה דעת הרב בנושא, תודה
תשובה
התיחסתי לכך בעבר במספר תשובות, הן להלן- ביחס לביטול תורה כאשר עובדים- יש בסוגיה זו מחלוקת תנאים, וכמה גישות אצל רבותינו הראשונים. סיכום השורה התחתונה הוא כך- יש להבחין בין חובה למצווה. עולמו של עובד השם נחלק לד' חלקים- עבירה, רשות, מצוה, חובה. עבירה כגון חילול שבת. רשות כגון הליכה לטיול. חובה כגון הנחת תפילין פעם ביום. מצוה כגון המניח תפילין כל היום. לימוד תורה יש בו ארבעת הגדרים- עבירה אם לא לומד כלל ביום. חובה שילמד פעם בבוקר ופעם בערב. מצוה שילמד יותר מכך. רשות שיעסוק בכל דבר מועיל על חשבון הלימוד במשך היום. לכן, אם אדם קובע עיתים בוקר וערב, יצא ידי חובתו. בשאר הזמן אם עוסק בישובו של עולם, אין זה ביטול תורה. אם עוסק בהתבטלות, זהו ביטול תורה. אם עסק בתורה במקום ישובו של עולם, קיים מצווה. ובלבד שלא מדובר במצווה עוברת שלומד על חשבון קיומה. תחביבים- תלוי מדוע נוהג בהם, ומה הם גורמים אצלו. אם הם לאוורור נפשו לתפקודו לאחר מכן כעובד השם ביישובו של עולם, הם בגדר רשות (כמובן אם הם חיוניים, הם חובה). אך אם מיותרים, הם ביטול תורה. בכל אופן, בכל דבר שעושה, יקפיד לומר שעושה כן לעבודת השם יתברך, ויכוון דעתו לכך באמת. אם עושה כן, עליו כתב רבינו הרמב"ם- "המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה' ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". עד כאן לצדיק, בעל מידות הזהירות, הזריזות והנקיות. אך החסיד, המבואר במסילת ישרים, אינו שואל מה חובתי ואעשנה, אלא במה ישמח השם במעשיו. ולכן מכוון תמיד לשיא האפשרי (אם הוא מסוגל לכך מבלי להתפרק). החסיד יעסוק בתורה כל העת, גם על חשבון דברי הרשות, ואפילו על חשבון צרכיו האישיים (אם אינם ממש נצרכים לחיות). עליו נאמר 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח', וכל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה ת"ח מנכסיו, אך ת"ח עצמו כגון זה, עין לא ראתה אלהים זולתך וכו', אין קץ לשכרו ולדבקותו בהשם יתברך. ביחס לעבודה מרובה- אין חובת השתדלות מוגזמת. ההשתדלות בעבודה צריכה להיות עד רמה שבה אדם יוכל לנהל בית שלא חסרים בו דברים בסיסיים, לו לרעיתו ולילדיו. לא יותר מכך. הדאגה לתמיכה בילדיך כשיתחתנו בע"ה בעוד שנים, אינה עומדת עליך מבחינה הלכתית כעת. ובמיוחד בימינו, שניתן להקים משפחה גם בלי תמיכה אינטנסיבית של ההורים, במגורים בגליל ובנגב, ביהודה או בשומרון ובגולן, ועבודה לצד לימודי מקצוע או תואר. יחד עם זאת, כפי שאין חובת השתדלות כזו, כך מאידך אין חובה להמנע מעבודה רבה המרבה את הנכסים יותר מהמינימום. ובלבד שבמשך כל התהליך תקבע עיתים קבועים לתורה כל יום. אחד בבוקר ואחד בלילה. אמנם חז"ל הדריכו להשתדל להמנע מהרפתקאות מקצועיות על מנת שיהיה כסף רב. מימרות רבות בש"ס וברמב"ם מלמדות אותנו שיש לעשות התורה עיקר והמלאכה טפל. ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תיפנה. ולא כל העוסק בסחורה מחכים. יחד עם זאת, אם אתה חש שאתה או רעייתך, אינכם במתח הרוחני הנדרש להדרכה זו, ואתם רוצים להרבות נכסים על מנת לרווח את חייכם יותר ויותר, אזי לא נכון יהיה לכפות על עצמכם דבר שאינו חובה, אשר עלול לגרום לכעס וירידה גם בעבודת השם וגם בזוגיות. לפיכך- מותר להרבות נכסים ועבודה, לצד קביעת עיתים. אך ראוי להמעיט בעסק ולהרבות בתורה. העיקר בכל זה, לעשות לשם שמים. להרוויח או להמנע מלהרוויח, על מנת לעבוד את השם בשמחה. יחד כזוג. במשפחה שהתורה משמחת את חבריה ולא מצירה להם. כוונו לשם כך, במפורש, בכל אחת מההחלטות לכאן או לכאן. התפלל על כך בכותל עם רעייתך, והחליטו היכן אתם במנעד הרוחני. ביחס לעצם מושג העבודה- לעתיד לבוא, האידיאל יהיה שהגויים יעבדו, ואנו נעסוק בתורה. לו עשיו היה צדיק, הדבר היה כך עוד מימי יצחק אבינו. אך עשיו הרשיע, ולכן אנו צריכים לעסוק גם באומנותו, שהיא עבודת הפרנסה. בעולם הזה, כיוון שהאדם חייב לעבוד כדי להתפרנס, אזי זו מצווה חשובה לעבוד, ולא להזדקק לצדקה וכדומה. יחד עם זאת, תלמיד חכם רשאי להתקיים מתרומות הציבור. ואף שהרמב"ם כתב שהדבר אסור, כבר חלקו עליו הגדולים, ובראשם מרן השו"ע, שהתיר זאת. גם הת"ח, לשיטת השו"ע, אם יכול לעבוד מעט זמן ולהתפרנס ולא להשען על הציבור, עליו לעשות כך. אך בימינו הדבר לא אפשרי כידוע. וישנו נושא נוסף מקביל, והוא החשיבות הנפשית של עבודת כפיים ויצירה, ודבר זה צריך להתקיים גם אצל מי שתורתו אומנותו, מדי פעם. בנוסף, אדם מחוייב לאשתו בכתובה לפרנסה, ולכן אינו יכול לומר לא אעבוד ואסתפק בלחם ומים וכדומה. יש להביא בחשבון הכולל, גם את הנפשות השונות שיש בעולם, לא לכל נפש יש יכולת ללמוד כל העת, או לעבוד רבות, יש כך ויש כך, ויש בין ובין. החובה היא לקבוע עיתים לתורה, ומי שמסוגל חייב ללמוד בשאר הזמן זולת בשעה שהוא עוסק בדבר שיש בו חשיבות. בנוסף יש לשכלל גם את הצורך של המדינה בידיים עובדות בשלל תחומים, כחלק מתקומת ישראל בארצם. אם כי ודאי שתחום התורה נצרך לא פחות עבור תקומת המדינה. הנכון הוא לחנך את הילדים לחשיבות העבודה לפרנסה, וחשיבות הלימוד, ולכוון באופן כללי לכך שמי שזכה לכתר תורה, זכה מאד מאד, וכדאי להתאמץ עבור זאת. ביחס לעושר- מצינו ברבותינו מספר התבטאויות המצביעות לכאורה על קורלציה בין רמת ההכנסה, לגדלות בתורה. ככל שאדם דל בהכנסתו, הוא גדול בתורתו, וככל שצר לו בעולם הזה זוכה בעולם הבא- 'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך'. וכן מה שנאמר על רבי חנינא- 'אמרה ליה דביתהו עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי? אמר לה, מאי נעביד? בעי רחמי דניתבו לך מידי! בעא רחמי, יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא. חזאי בחלמא, עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי, ואת אוכלת אפתורא דתרי כרעי. ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמחסר? אמרה ליה, ומאי נעביד? בעי רחמי דנשקלינהו מינך! בעי רחמי, ושקלוהו'. מאידך, יש מאמרים בחז"ל המציינים לשבח את הנאות החיים ואת הרווחה- 'עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אף על פי שהיה מותר לו'. רבינו הרמח"ל במידת הפרישות במסילת ישרים הקשה קושיה זו באריכות, ופרט מקורות לשני הצדדים. בסוף דבריו, העלה הרמח"ל כלל זהב אשר יכול להדריך גם אותך בעבודתך החדשה והמכניסה- 'הרי לך הכלל האמיתי *שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעניני העולם הזה ראוי לו שיפרוש מהם, וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא*. הנה זה כלל נאמן'. הוי אומר, ככלל, חובה להשתמש בעולם הזה והנאותיו לשם קיום האדם, משפחתו, ועבודת השם שלו. אולם הנאות שאינן נצרכות לשם ערכים אלו, אלא הן הנאות ריקות, ויש ערך להמנע מהן גם אם הן מותרות הלכתית. אמנם יש לשים לב למספר הערות בדברים לענ"ד. א. מסילת ישרים מחולקת לצדיק ולחסיד. הצדיק שייך במידת הזהירות, הזריזות והנקיות. החסיד שייך לפרישות והלאה. הרמח"ל מזהיר שוב ושוב, שלא לקפוץ שלבים. מי שאינו במידת הפרישות, יכול להנות מהעולם הנאות כשרות, גם אם אינן נועדות להמשך חייו, אלא כפינוק. אדרבה, אם ינסה לאסור על עצמו הנאה מותרת, עלול להשבר ולהגיע להנאה אסורה. אולם מי שהתעלה למעלת החסידות, שעליה נאמר 'ישמח השם במעשיו', והוא כבר שולט בגופו, ומסוגל לדחות סיפוקים ולהסתפק במועט מבלי תרעומת סמויה על הבורא, אדם כזה ודאי ראוי לו להמנע מהנאה שאינה לצורך, אף אם היא מותרת. ב. אם הנך אדם נשוי, ואבא. במקרה זה גם אם אתה במידת הפרישות, שמא אשתך וילדיך אינם שם. ועל כן, יש מקום לבחון במה הם מסוגלים לעמוד בנחת, ומה יקדם אותם בעבודת השם. פעמים רבות, ילד שגודל באוירה שבה התורה שזורה בהנאה גשמית, יצמח לאהבת השם. ואף שזו מדריגה נמוכה, עדיין יש סוגי אישיות וגילאים, שיש בהם נטיה לזה. לא בכדי שאל רבי חנינא את אשתו על אותה רגל מזהב. משום שהעובדה שהוא מסוגל להסתפק במועט, אינה מתירה לו למנוע ממנה הנאה כשרה אם אינה רוצה ומסוגלת להתעלות. ג. יתכן שהעבודה המעשירה חשובה יותר במקרה מבחינה אידיאלית, כגון שיש בה יותר סיוע למדינה, לחברה וכדומה, מעבודה אחרת. ואז גם אם יש בה רווח גדול גשמי, אין בזה להמעיט מחשיבותה ולצמצם את עולמך הרוחני. ד. הראשונים פרשו על משנת 'פת במלח תאכל', שהכוונה היא בתחילת שנות הלימוד ולא בימי הבגרות. ועוד פרשו, שאפילו אם פת במלח תאכל, בתורה אתה עמל. ולא לכתחילה. ואמנם המהר"ל כתב שיש מקום גם לפשט הדברים, שישנה קורלציה בין מיעוט הנאה לגדלות התורה, אך הוא מבאר בפירושו לאבות, שהעיקר הוא היחס של האדם לממון, ולא עצם ריבוי הממון. כגון מה שאמרו על רבי, שהיה עשיר מופלג ולא נהנה מהעולם הזה. לכן, גם אם תרוויח יותר, העיקר הוא שמירת *היחס* הנכון שלך לממון, ככלי ולא כערך, והיחס להנאה גשמית כקליפה דקדושה ולא כעצם הקדושה. דהיינו לא כמוטיבציה לעבודתך, אלא כתוצאה מהעבודה הנעשית לשם שמים. ה. ישנה מדריגה עליונה מאד, בסוף מסילת ישרים, ובה עצם ההנאה שייכת לקדושה. ושם, ורק שם, במדריגה נשגבת זו, אכן כשאדם נהנה לא די שאין מיעוט בדביקותו בהשם, אלא שההנאה לכשעצמה היא ביטוי חשוב של הדביקות. בקבלה מדריגה זו קרויה 'חלבים', והיא החלב המכסה את הקרב לדוגמא, שאסור לזר ומקריבים לגבוה. ורבינו האר"י היה עוסק בניקור חלבים מבהמות, ואמר שיש בזה רז גדול, ולענ"ד יתכן שרמז לעניין זה להפריד את קדושת ההנאה מהצד הפגום בה. לכן יש לאן לשאוף, שגם ההנאה עצמה לא די שתהיה במה שחייבים עבור החיים, אלא שהיא תהיה תפארת לעושיה, כעין ביטוי לעבודת השם, בבחינת כהנים אוכלים וזרים מתכפרים. כתפנוקי המעדנים בשבת קודש, מעין עולם הבא. וכן מצינו באבותינו הקדושים, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, רבי עקיבא, רבי, ועוד רבים, שהיו עשירים מאד, והעושר לא די שלא הפריע לגדלותם אלא שימש ביטוי להארת הקודש שבהם. ו. כתבו הראשונים, שיש בחינה שאם אדם נהנה בעולם הזה, לפעמים מנוקה לו מעולם הבא. וכעין מעשה דרבי חנינא. אולם, זה אינו שיקול מכריע לדחות את העבודה המעשירה, אם היא נצרכת מאחד הטעמים הקודמים. אלא שאם אינה בעלת ערך, אלא רק ריבוי הנאה, יש עניין לדחותה הן מצד מידת הפרישות שלא תגיע לעבירה, הן מצד שמירת השכר בעולם הבא. על כן למעשה, תלוי אם אתה במדריגת הצדיק או החסיד. ותלוי היכן אשתך וילדיך. ותלוי האם ללא הכנסה רבה זו אכן תעבוד את השם בלי קפידא סמויה, ובנחת. עשה חשבון כראוי, וקבל החלטה עם אשתך. תכוון על כך במילים בתפילת עמידה, תקננו בעצה טובה מלפניך. למותר לציין, שמהכנסתך החדשה תפריש צדקה ומעשר לעילא לעילא, ובכך עניים יהיו בני ביתך, שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם.